להעיר את האשמה

האשמה ותחושות האשמה הן רגשות מניעים באמונה הנוצרית קתולית. בפסיכולוגיה הקלאסית האשמה נתפשת כתחושה שמתעוררת בעקבות מעבר על טאבו. הפילוסוף מרדכי מרטין בובר טען כי בכולנו טבועה אשמה ישותית, שאינה קשורה לחטא קדום או למעבר על חוק חברתי כזה או אחר, אלא קשורה לזיקתנו לזולת ולהיעדר היענות לו. קור מצאה אמת עמוקה בכתביו, פיתחה עוד את הגותו והופכת אותה לשפה טיפולית.

מבט חם וישיר, בוחן ורגיש ממוסגר בשער רך וחלק ניבט אליי. עיניה של אילניה קור, מטפלת בת 39 המתגוררת בכפר הס, תבעו קשב. בשנים האחרונות חוקרת אילניה את תורתו מרדכי מרטין בובר במסגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ומנסה ליצור דרך טיפולית על פיה. ישבתי מול אדם רגיש מאין כמותו, הבורר מילותיו בקפידה נדירה. במובנים רבים הבנת דבריה של קור דורשת לימוד שפה, המורכבת ממושגים של "בובריאניים" ומניסוחים אישיים שלה. כשהאזנתי לה חשתי כמי שמטאטא את החול מעל פסיפס קדום ומורכב שנגנז בתוכי זה מכבר.

הסדנה שהיא מעבירה, שנושאה האשמה, הולידה את המפגש בינינו. קור סיפרה לי שחוויות תודעתיות עוצמתיות שאירעו לה בשנות העשרים לחייה תבעו ממנה להבין את פשרן. היא חיפשה אחר מורים שונים ושקעה בקריאת דברי הגות. כך הגיעה גם אל כתביו של בובר. "החיפוש אחר דרך והכוונה הובילו אותי אל האיש האהוב הזה" גילתה בהתרגשות. לעתים מאשימים את בובר בכך שכתיבתו מעורפלת, ושהחוויות הביוגראפיות שלו אינן נגישות, אולם קור הרגישה שהבינה בבירור את כוונתו. "מצאתי אצלו הדהוד לחוויותיי", היא אומרת.

התנסויותיה האישיות של קור ו לימודיה הולידו בה את הצורך לפתח שפה טיפולית חדשה. "בטיפול פסיכולוגי קונבנציונלי אנו נשארים בשדה שלנו. עוסקים בו בתהליכים רפלקסיביים: בוחנים דפוסים של רגש והנעה פנימית. הדברים נעשים בתוך מרחב פנימי סגור, שבו מועלים דברים מהתת מודע אל רמת המודע. מאמינים שיש בכך ריפוי", מסבירה קור. מהבנתה ומניסיונה ההתעסקות היתרה בפנים יוצרת בעיות. כשאדם כל הזמן מתעסק בעצמו הוא מאבד קשר עם המציאות. "נוצרת הפרעה נרקיסיסטית. מתרחש סחרור פנימי, נולד ניכור. היום קוראים לזה 'לחפור'. אדם 'חופר' בתוך עצמו ולא רואה מוצא" מתארת קור. לתחושתה, הרבה ממצוקות האדם המודרני קשורות בעיסוק היתר של הפרט בעצמו. היא מספרת שמטופלים רבים ואנשים שעוסקים שנים בתרגולים רוחניים שונים מתלוננים שאין להם מזור והתקדמות, שחייהם לא שמחים יותר. "עקרון הריפוי הבובריאני חדשני ומהפכני בכך שהוא מפקיע את הריפוי מהממד הסובייקטיבי הסגור ומעביר אותו אל ממד חיצוני של יחס. בסוג טיפול כזה הריפוי לא טמון בנו בלבד. על מנת להתרפא עלינו לצאת אל מרחב ביניים שיש בו קשר עם הזולת, שיש בו יחס", אומרת קור.

את המרחב שבין 'אני' ל'אתה' מכנה קור 'מרחב היחס'. זהו מושג מפתח בתורת היחסים הבין-אישיים של בובר. לדידה, תנועת הריפוי לא טמונה במרחב הסובייקטיבי, אלא במרחב של יחס. המרחב בין ה'אני' ל'אתה' הוא אונטולוגי וממשי. על פי בובר הוא אף קודם לסובייקט ומכונן אותו. בהתעסקות של הסובייקט בעצמו, ללא בחינת מרחב היחס יש גוויעה של משהו חי. ה'אני' שזור באנשים אחרים, בבעלי חיים, בצמחים וברוח, שיש המכנים אותה אלוהות. היציאה החוצה יוצרת חיכוך ומולידה מפגש. באיבוד התנועה הזו משלמים מחיר גבוה. "את 'מרחב היחס' הזה אנחנו הולכים ומאבדים. זה סוג של שכחה. הריפוי קשור בהיזכרות ובכניסה אל 'מרחב היחס' הממשי", מסבירה קור ומדגישה כי אין מדובר במהלך שבו האחר מאיר בנו משהו וחוזר אל עצמו. לתפישתו של בובר אין "אני" ללא "אתה". "אני" קיים רק בתוך 'מרחב היחס'. על מנת שאדם יבין את עצמותו עליו להימצא ב'מרחב היחס' שיעזור לו להגשים ולפתח את יסוד ה'אתה' שבקרבו. "יסוד ה'אתה' הוא היסוד העצמותי שבנו. זו הפעימה של הנצחי באישי.

כל 'אתה' תמיד נבדל מכל 'אתה' אחר. הוא בעל איכות מיוחדת ושונה. במרחב היחס נשזר האדם ביסוד הרוחני של האחר. "אם 'אני' הוא שיקוף שלך, אם 'אני' משמש לך כמראה איפה 'האתה', 'האחר'? תפיסה כזו מבטלת את 'מרחב היחס'" – מחדדת קור את הנקודה. במרחב היחס ישנה קריאה המהבהבת מהאחר והנובעת מהזיקה ל'אתה' מסוים.

"זוהי קריאה חד פעמית וייחודית ושמורה רק לאותו 'אני' ששזור ב'אתה'. המענה לקריאה מאשר את הזיקה ואת יסוד האתה', אך באופן פרדוקסאלי גם מפוגג אותה. עצם המענה יוצר הפרדה במילה, במבט, הממחישים את נפרדות הגופים. זו נקודת השקה עדינה מאד בין 'אני' ל'אתה'." על פי גישתה של קור יש לשמרכמה שיותר רגעי חיים שבהם מתקיימת זיקה. למרות טבעה הארעי, לזיקה יש ערך מזין ומעורר. מניין צומחת הזיקה? קור גורסת כי התשוקה אל האחר נובעת מצו אחריות יסודי שבמרחב היחס לצמיחתו של הזולת. "אנחנו מלכתחילה שזורים במציאות. כשמתקיימת היענות, נוצר דיאלוג. המענה עוזר ליסוד ה'אתה' להתפתח וגם ליסוד ה'אני'. דרך המענה מתאפשר ריפוי כי הוא מאשר את ה'אני' השזור באתה. מאשר את היסוד המהותי בקיום שלנו. "הדיאלוג מתנהל בין חלקים עצמותיים/רוחניים של שני בני אדם. בעזרתו ניתן להעיר משהו במהות הפנימית העצמותית, כפי שמכנה זאת בובר". קור מדגישה את העובדה שבמודל ההתפתחות הפנימית הזה קיימים שני בני אדם ומרחב אחד ביניהם, שיש להיכנס אליו.

מודל הנפש הבובריאני מורכב משלוש שכבות. השכבה הראשונה היא 'אני שזור באתה' והיא השכבה המתקיימת ב'מרחב היחס' שבין שניים. השכבה השנייה היא 'אני פרסונה' שמייצגת את האישיות שלנו על הדפוסים הרגשיים והמחשבתיים שבה. השלישית היא 'אני רפלקסיבי אני מודע ויודע' – המאיר בכוח המודעות ובתנועה הרפלקסיבית את הפרסונה שלנו. קור מסבירה שכל הדפוסים והתבניות המצויים ברובד האישיות הם תולדה של מה שהתרחש במרחב היחס. האופן שבו ענינו ולא ענינו ליסוד ה'אתה' הקורא לעברנו והאופן שבו ענו לנו ולא ענו לנו הם אלו שיוצרים דפוסים בשכבה השנייה, בפרסונה. הכניסה לרמות השנייה והשלישית של ה'אני' מחייבות תחילה חזרה אל מרחב היחס הראשוני שמכונן בנו דפוסים ראשוניים. "רוב השיחות בין אנשים אינן באמת מלמדות איך להיות במישור 'אני אתה'.

המצב התודעתי הראשוני הזה שנשכח ולכן צריך לעורר את הזיכרון שלו. – צריך ללמוד להיזכר" מסבירה קור. השכחה גורמת לכך שרוב הזמן איננו ערים לקריאות שמופנות אלינו ולכן גם איננו נענים. רוב הזמן אנו נמצאים במצב של נפרדות בין 'אני' לאחר שנתפס כאובייקט. "המבט שלנו מפריד בין פנים וחוץ. המצב התודעתי ב'מרחב היחס' לא עושה הפרדה כזו. זהו מרחב ביניים. זוהי התכוונות אחרת של התודעה, של תודעה פוגשת, לא של תודעה יודעת. בובר מכנה את המצב התודעתי הזה 'דעת לב'" עבור קור זו גם התודעה שנדרשת ממנה כמטפלת. "אני לא יודעת את - האחר. אני פוגשת אותו" היא אומרת. במהלך הסדנה מתקיימים תרגולים ראשוניים המבקשים לתת את הטעם של דעת לב וללמד את התודעה לשוב אל 'מרחב היחס'. מתי הבטתי כך בעיניו של הזולת? - מצאתי את עצמי שב ומהרהר בדרכי משם הביתה. בובר הסביר שככל שאדם נכנס ל'מרחב היחס', נכון לדיאלוג ומסכים להיענות לו חייו ממשיים יותר. "מי שחי בממשות חווה יותר, רוטט יותר, אבל גם קיומו הרבה יותר כבד מעול האחריות שחש במרחב היחס" מוסיפה קור. רוב הזמן אנשים לא נמצאים ב'מרחב היחס'. הסיבה לכך היא שההימצאות ב'מרחב היחס' מאיימת בכבדותה, היא דורשת לקיחת אחריות של אדם על זולתו. השיח, שהוא הבסיס להתפתחות ושבו גם טמון הריפוי, נוצר מתוך היענות לקריאה שנשלחת לעברי מיסוד ה'אתה'. "אם אני מנכיחה אותה ועונה לה אני מנהלת דיאלוג שמאשר את יסוד ה'אתה' ומאפשרת לו להתפתח. כשאדם לא נענה לאורך זמן לקריאה אליו משהו בו לא מתפתח ומוליד תחלואי נפש" מתארת קור. לפיה ככל שאדם נכון יותר להימצא בזיקה ולהיקרא הוא מתפתח כאדם ומשלים את קומתו המוסרית. קור מודעת לקשיים שבדרך הטיפולית שהיא מפתחת ומשתפת בקשיים ובלבטים שלה. "זיקה אינה מרחב מילולי, אבל מילים ששאולות/שאובות ממרחב הזיקה רוויות באיכות שנוגעת ומקרבת. חלק גדול מהטיפול הבובריאני הוא בחירת השפה. אני מתלבטת כיצד לבטא את יחס הזיקה. אנחנו מרגישים מתי המילים שנשלחות לאחר יודעות אותו ומתי הן נוגעות בו. 

השפה שאני יוצרת צריכה לשמר את הדיאלוג החי. ביטוי כמו "אני שומעת ש..." למשל, מנסה להנכיח אותו. השפה מטבעה מבחינה ומבדילה ואני רוצה למצוא את הדרך לשמר בה את המגע. בפואטיקה יש פחות אובייקטיביזציה. יש בה יותר גמישות ושימור של פעימת ה"אתה" המהדהד בין ה'אני' ל'אתה'" קור מבהירה שיש קריאות שנובעות מתוך אגו ורצון לשליטה, שמטביעות כוחניות בין השניים. קריאות כאלו אינן קשורות למרחב היחס 'אני אתה', אלא הפוכות לו בהיעדר שיח של אמת. עם זאת, - גם בקריאות כוחניות גלומה קריאה עמוקה יותר, נסתרת. בטיפול לומדים לשמוע את המשמעות הסמויה שמעבר למילים ועונים מתוך הקשב העמוק הזה. קור מבהירה שהעיקר של התהליך הרוחני הוא בחריגה של אדם מתוך עצמו החוצה אל מרחב היחס. על פי בובר התפתחות רוחנית היא מודל אינטגרטיבי המצליב בין הציר האופקי לאנכי. הוא מכנה את הציר בין אדם למציאות (זולת וטבע) ציר אופקי. לפיו, ככל שניצבים יותר בציר האופקי הולך ומתחזק הציר האנכי, שהוא המפגש עם המוחלט והאלוהי. קור גורסת כי "יש להתמיד בתנועת היחס, במפגש, כך מתרחשת הפגישה עם המופלא מכל. מי שמחפש רוחניות ללא המפגש עם האחר לוקה ברוחניות חסרה ואפילו חולה".

את ההבדל בין שיטת הטיפול של בובר לבין שיטות טיפול אחרות ניתן לראות גם בטיפול באשמה. בעולם הפסיכולוגי עוסקים הרבה ברגשות האשמה. על פי הגישה הטיפולית הפרוידיאנית רגשות אשמה קשורים בעבירה על טאבו. בעיני בובר רגשות אשם לא עומדים בפני עצמם. מקורם באשמה הרבה יותר עמוקה, המכונה על ידו 'ישותית'. האשמה הישותית נמצאת ברובד היחס שלנו עם המציאות. מקור האשמה הישותית במרחב המגע שלנו, שבו התרחשו קלקול או הפרה בין השניים. מתוך אשמה זו נולדים רגשות אשמה. אם מטפלים ברגשות האשמה בלבד נותר השורש שלהם בלתי מטופל. על. כדי להבין את האשמה הישותית צריך להבין יותר את 'מרחב היחס'. "אם מה שמכונן את 'מרחב היחס' זו אחריות לאחר, הרי שיש במרחב גם המון אשמה" מסבירה קור. אדם חווה אשמה כזו לאחר שנמצא במרחב היחס, נקרא ולא נענה. לפי פרשנותה של קור האשמה האמיתית שאותה מתאר בובר מתקיימת ב'מרחב היחס' ומקורה בהחמצה של המענה לקריאה מהאחר. חלק מהעבודה הטיפולית על האשמה זה בירור סוג האשמה שאדם חש. אשמה שהיא תולדה של חינוך, חברה ותרבות זו לא האשמה שאליה מכוון בובר. "המבנים הללו הם אומנם תולדה של התרחשויות ב'מרחב היחס', אולם כשמדברים על רגשות אשמה צריך לברר מאיזו שכבה בנפש הם מגיעים. אנחנו לא נולדים עם היכולת לענות מיד ולדייק את הקריאה ואת המענה הנכון והראוי לכל קריאה. עלינו ללמוד זאת, אך בדרך אנו חווים אשמה ישותית" היא מדגישה. כל אימת שיש קלקולים במרחב היחס מרגישים אשמה. כשמעירים את האשמה מעירים את האחריות, נוגעים בתנועה הדיאלוגית. כשבוחנים את האשמה מבינים שהדרך שבה צריכים לעמוד במציאות זה מתוך זיקה ואחריות. על כן האשמה היא אבן דרך מהותית בנתיב ההתפתחות שלנו.

הרגע שבו המטופל מבחין בהחמצה הוא רגע כאוב מאד, אך באותה מידה גם טרנספורמטיבי. "אם יש לי רגשות אשם על כך שהלכתי בדרך שונה מבית אבי עליי לחדור אל תוך שכבת היסוד שבמרחב היחס הזה ולזהות את אותו רגע שבו נקראתי ולא עניתי" אומרת קור. "מתוך החמצת המענה נוצר אצל אותו אדם מבנה שחוסם אותו במרחב היחס". חלק מהריפוי הוא למעשה שחזור של זכרונות מוקדמים והוא מתבסס על היכולת של המטפל להיכנס למרחב של המטופל ולזהות עימו את האשמה הישותית השוכנת בו. יש בטיפול, כמובן, המון עבודה על 'מרחבי יחס' אחרים. הטיפול הבובריאני הוא בבחינת שותפות בין המטפל למטופל, שותפות מתוך פגישה. אומנם זו אינה שותפות סימטרית כי המטופל אינו אחראי להיענות לקריאות של המטפל. בעיני קור בדרך זו יש משהו מאד נכון. "יש לנתח את האישיות מתוך מגע עם מרחב היחס, מתוך חווית והבנת הקריאות ששלח ושלא נענו ומתוך היעדר המענה שלו לקריאות שהבהבו לעברו. הדגשה יתירה בטיפול של התנועה האנליטית והמרחיקה בעייתית בעיניי" היא מסבירה, אך אין בכך לבטל את מציאותה בתהליך הטיפולי. "האם ביכולת להוביל אחר אל 'מרחב היחס' אין סוג של כוח?" הקשיתי ושאלתי. קור השיבה ש"מפגש בין מהויות אף פעם לא מושתת על כוח. יש בו שותפות והדדיות. גם אם המטפל נמצא בעמדה מכוונת בתוך הקשר אין בכך כוחניות. לא כל הכוונה נעשית ממקום של כוח, הגם שאנחנו מורגלים בדפוס מחשבה כזה."

הסדנא שעורכת קור מתמקדת בעיקר באשמה, אולם נוגעת גם בהאשמה, שכן ב'מרחב היחס' יש גם האשמה שנולדת מקריאות ששלחנו אנו שלא נענו וצרבו בנו חוויה של בגידה עמוקה והזנחה. לצד שיחזור רגעים שבהם לא נענו, נקראים המשתתפים לשחזר רגעים שבהם קריאותיהם לא נענו. קור מזהירה בתוך התהליך מפני הלקאה עצמית שהיא בעיניה "הסתחררות פנימית שאין לה קשר ממשי עם האחר שאינה נוגעת במרחב היחס שבו טמון יסוד הריפוי. מהלך ריפוי האשמה הוא בבחינת תנועה נפשית המורכבת מהארה, התמדה ותיקון. שלב ההארה הוא שלב ההתחקות אחר הסיטואציה שנושאת כחוויה עמוקה את כתם האשמה שבו הוחמץ מענה או הופרה אחריות. "זהו השלב הכי קשה בתהליך. אדם מתחבר בו למחשכי הנפש שלו, למקומות הכי פצועים, לתביעה של ה'אני השזור באתה'. ככל שחווים את השלב הזה בצורה עמוקה יותר כך עוצמתיים השלבים אחר כך. בשלב ההארה חווים גם את הזמן על גלגוליו. חווים שאת הסיטואציה שבה לא ענינו לא נוכל עוד לשנות. זוהי הבנה צורבת ומשמעותית" אומרת קור ומונה כדוגמא הפוכה טכניקות שחזור גלגולים שבהן מתאפשרת חזרה אל רגעים מסוימים לשם שינוים. "אני לא מאמינה בכך. מבחינתי, ריפוי מתחיל בכניעה אל מול המציאות והתרחשויותיו כפי שהיו ונחוו. בהבנה ובהשלמה הזו יש ענווה מאד גדולה. כדי להיות במגע ממשי עם המציאות יש לקבל את הדברים כפי שהם, גם אם הם צורבים. חלק מזה הוא ההבנה שאת העבר איננו יכולים לשנות."

השלב השני בריפוי הוא שלב ההתמדה. במהלכו יוצאים מרגע האשמה אל מערכות יחסים נוספות בחיינו, סוקרים אותן ובודקים איפה התנהגותנו זהה. בשלב ההתמדה מזהים היכן משוחזרים היעדר או החמצת המענה. יש מקרי שחזור מורכבים שבהם חווים אשמה מתמידה על ידי שחזור הסבל של האדם שכלפיו אשמנו". כדוגמא מביאה קור מטופלת שהייתה בקשר רומנטי עם גבר נשוי והכירה גם את אשתו. "היו תהפוכות דרמטיות רבות שבסופן עזב הגבר את אשתו ועבר לחיות איתה. אותה מטופלת החלה לחוות את עולמה הרגשי של האישה הננטשת. בטיפול עלה שהיא משחזרת את הסבל של האישה האחרת כדי להעיר ולהאיר את האשמה שעדיין רוחשת בינה לבין אותה אישה. רק כשהבינה זאת יכלה להתחיל ולרפא את סבלה"

השלב השלישי בריפוי הוא התיקון. "זהו השלב המכריע בריפוי האשמה", מסבירה קור ומדגישה שהתיקון צריך להיווצר מתוך סיטואציה חדשה שבה ניצבים מול ה'אתה' שלמולו אשמנו בעבר. "לאור הבנת הדפוסים והסיטואציה שבה לא ענינו נכנסים לסיטואציה חדשה ועונים". לא ניתן לצפות באיזה אופן התיקון יתרחש, אבל ככל שמעמיקים בתהליך הולך ומתקבל כיוון ראשוני. קור מסבירה שעדיף כמובן שהתיקון ייעשה ישירות מול האדם שמולו הייתה ההפרה, אבל לא תמיד זה אפשרי שכן ייתכן שאותו אדם נפטר. ייתכן שההפרה ביחס לאדם מסוים יכופר על ידי מפעל רוחני או להיפך. "אני מאמינה שהמציאות מזמנת רגעים גורליים ב'מרחב היחס' לאפשרות לתיקון. בובר קורא לזה "מעשה זימון לי איתו". שלב התיקון הוא השלב שבו אני הופכת את עמידתי מול המציאות מאשמה לאחריות. מתוך השלמה של המהלך ה אחרי ביחס לאחר, מתרחש מאליו הרגע שבו מופיעה ההזדמנות לתיקון". זהו רגע שבו מתממש השיח בין השניים.

"מהלך ריפוי האשמה מאיר את המהותי שבאדם ומכוון את הנפש אל ייעודה בעולם. מתוך היסוד הדיאלוגי המתפתח באדם ועמידתו למול המציאות שנעשית מתוך מימוש צו האחריות ביחס ל"אתה", חווה האדם בבהירות הולכת וגדלה את איכות נשמתו, את האופן שבו נתבע לעמוד בעולם ולהביא את אורו הייחודי". כדוגמא לכך מביאה קור סיפור של מטופלת, שבעקבות הארת אשמתה ביחס לבתה נתבררה לה הקריאה הנתבעת ממנה להכיל את ייסוריה, ועם הזמן היא החלה שומעת בתוכה קריאה עמוקה עוד יותר, התובעת ממנה להשמיע, את ייסורי יהודי ספרד בזמן האינקוויזיציה וכיום היא אף כותבת ספר בנושא זה. כדרכן של סדנאות גם סדנת 'האשמה' נעשית בתנאי מעבדה וקצובה בזמן. "היא מעניקה מעין טעימה, סט של כלים ומיומנויות ראשוניות לריפוי, אולם קשה לי להאמין שיש בה היכולת לרפא באופן מלא" אומרת קור ומסבירה שהיא מאמינה בתהליכים ממושכים שיש בהם השתתפות והדהוד ולא פחות חשוב מכך יציאה אל החיים, מגע עם המציאות - ועם הסובב אותנו.