לפני כ 15 שנים חלמתי חלום שהיה לאבן דרך בדרכי הטיפולית והרוחנית.
בחלום הופיע חלל טיפולי שבו ישבו שלוש נשים, ואני בניהן. אחת משתי הנשים הייתה "המטפלת", שכיוונה וניהלה את השיחה בעוד האישה האחרת הייתה "המטופלת" - מושא השיחה והטיפול. אני ישבתי בין השתיים, במרחב ביניים מובחן וברור.
"המטפלת" דיברה על "הפוסט טראומה" של "המטופלת" והסבירה לה אותה. אני התבוננתי ב"מטופלת" והבחנתי שהיא מכונסת באילמותה, כורעת תחת סבלה. ככל שההתבוננות שלי ב"מטופלת" הלכה והעמיקה חלל החדר כמו נגוז. גם קולה של "המטפלת" נעלם. נותר רק חושך פנימי שכיסה הכול.
בחלום ידעתי שאני נוגעת בעומק נשמתה המצולקת של אותה אישה והחזקתי בו בתוכי מתוך נבדלות ברורה. בעודי מנכיחה בתוכי את מחשכיה, קרה הדבר המופלא: אור מוזהב, עדין מאד, החל לקרון מעומק פנימיותה של "המטופלת".
מתוך החלום קראתי בהתפעמות "הנה! הנה, ריפוי מתחולל."
הקצתי משנתי תחת הרושם העז של האור.
החלום הזה נצרב בתוכי כנושא בשורה מכוננת, החובקת עקרון חדש, שמאז מנחה אותי בטיפול. ריפוי אינו מתרחש מתוך ידע, הבנה וניתוח הנפש הסובייקטיבית, אם כי אלו בוודאי תומכים וחשובים לתהליך.
ריפוי מתחולל מתוך זיקה בין שניים ומתוך היווצרות של מרחב ממשי בינ-יהם. על פי בובר, בין כל שניים הנפגשים מתקיים חלל רוחני ומובחן, אותו הוא מכנה "ספירת הביניים". אל החלל הזה המטפל יכול לחדור מתוך המצב התודעתי המיוחד של "דעת - לב".
במוקד שפת הטיפול והפרקטיקה של הטיפול הבובריאני נמצא "בסוד שיח"- המימד הדיאלוגי הרוחש במרחב הזיקה שבין השניים. המהלך הנפשי של הטיפול מאיר באמצעותו את האיכויות הסגוליות ואת מקומות השבר והתיקון שבנפש המטופל, הנגלים מתוך רשת הזיקות\פגישות המרכיבה את דיוקן פניו המיוחד.
שפת הזיקה של בובר בניגון הייחודי שבה, והכלים התודעתיים הנלמדים במעשה הטיפול, מאפשרים למטופל לחוש בעצמיותו הפועמת מבעד ל"קריאות" המאותתות אליו מנפש זולתו, ולהיפתח ליסוד הרוחי - במשק ריחופו במרחב הנמתח שבין השניים הנפגשים. זיקה זו של נפש בנפש, רוח ברוח, בין המטפל למטופל ובין המטופל לזולתו, מעוררת גל רחב של ריפוי. ריפוי מתוך פגישה.