"האהבה אחת היא. הרגשות הם לי בבחינת "שלי" ואילו האהבה מתרחשת. הרגשות שוכנות בלב האדם, ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה –מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני, עד שהאתה יהא "תוכנה" בלבד, עניינה בלבד. היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מה היא."
(מתוך: "אני ואתה", מרטין בובר)
על פי בובר, המצב הבראשיתי והמהותי לקיומנו הוא של זיקה בין שניים. מצב זה של זיקה מאופיין במבנה קשר מיוחד: בו אין מזיגה ואין נפרדות, אלא נבדלות. נבדלות של ייחודיות הנפש הנפגשת ושל גבול נוכחותה. על כן מכנה בובר זיקה זו: "זיקת אני-אתה", המקף מהותי לציון האונטולוגי בדבר השניים השזורים האחד בשני באופן המשיק זה לזה, הדבק זה בזה, תוך שמירה על גבול נוכחותם.
במהלך של טיפול זוגי, המטפל הבובריאני מכוון את הזוג להיזכר במבנה קשר בראשיתי זה, הנטול הזדהויות והשלכות והניחן ביחס של דבקות ואינטימיות, תוך הנכחה של יסוד ה"אתה"\היסוד הרוחי שבנפש האחרת. ללא מבנה קשר זה אין הוויה של זוג, בהלימה עם המדרש הנודע: "לא איש בלא אישה, לא אישה בלא איש ולא שניהם בלא שכינה" (בראשית רבה, כב, ב ).
זוגות המגיעים אל טיפול הינם זוגות שהתחולל שבר, או הפרה בברית שביניהם. הברית היא שזירה בין הקריאות הנשלחות ב"ספירת הביניים", שהמענה להן מחדש את יחס הדבקות והקרבה.
תהליך הטיפול הזוגי מאפשר את הארת מקום השבר ותיקון הברית, באמצעות מהלך תודעתי ומדידטיבי של "ספירת הביניים", ובעיקר באמצעות הפרקטיקה הדיאלוגית של "בסוד שיח". במהלך הזה, הזוג לומד לגעת מתוך נוכחותו המשיקה לגבול הנוכחות האחרת, בניצוץ הנפשי-רוחי הקורא לו להנכחה ואישור, והנוגע באופן עמוק ומדויק במקום השבר\הקריעה שבנפשו שלו.