פורסם במגזין "אדם עולם" גליון מס. 23

הנתיב התודעתי לזיקת אני-אתה 

מאת אילניה קור

ככל הידוע, מרטין בובר מעולם לא יצר כל פראקטיקה שהיא מתוך משנתו הענפה. בעבודתה, המטפלת אילניה קור מתמקדת ביסוד מרכזי מתוך הפילוסופיה שלו: דעת-לב

אחד המפגשים המשמעותיים בחייו של הפילוסוף מרדכי מרטין בובר, היה עם עלם צעיר שאותו כלל לא הכיר, אשר ביקש, בדומה לצעירים נוספים בני דורו, להתייעץ ולשוחח עם הפילוסוף הנודע. ביקורו של אותו בחור צעיר התרחש בביתו של בובר, לאחר תרגול של שחר שכלל התבוננות מדיטטיבית שהאירה את היסוד הדתי שבניסיון הפנימי ומילאה את נפשו בהתלהבות והתרגשות גדולה.

המענה שנתן בובר לשאלותיו של הבחור הצעיר ורצף השיחה שהתפתחה היה מתוך כנות, מתן דעת וסבר פנים יפות, אלא שהוא לא גילה את השאלות האמיתיות שביקש לשאלו. הוא לא שמע את הקריאה העמוקה שנשלחה לעברו. קריאה שביקשה נוכחות שעל ידה נאמר לנו שגם בתוך הייאוש המכסה כל, יש טעם ותכלית. לימים, התברר לבובר שאותו בחור צעיר שם קץ לחייו ושכוונת ביקורו באותו היום הייתה להכריע לגבי גורל חייו.

מאותו יום ואילך, זנח בובר את התרגולים האקסטאטיים למיניהם, את שקיעתה של הנפש בתוך עצמה, וביקש להעיר בתוכו את התנועה הנפשית היוצאת אל העולם ואל האחר הקורא לעברו. הישנה דרך המובילה למפגש של חסד בין אדם לאדם? הקיים נתיב פנימי המטפח את האיכות היוצאת לקראת האחר? מה יש בה בתודעה שברגע אחד משנה את תפיסתה מההוא לאתה? אל הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר הגעתי מתוך מחקר רגשי ותודעתי מתמשך בדבר האפשרויות השונות של מפגש בין שניים. 

בפילוסופיה של בובר ובעיקר בטקסט שלו אני ואתה) בתוך: בסוד שיח, ירושלים: מוסד ביאליק 1980, (מצאתי עדות לחוויות תודעתיות ואישיות רבות עוצמה של מפגש אחר עם הזולת, מצאתי שפה מדייקת לראייה ייחודית את האחר המתקשה לעטות על עצמה שם וקטגוריה, מצאתי אישור לקריאה עמוקה שרפרפה על לוח ליבי במשך שנים רבות.

זיקת אני-אתה וזיקת אני-לז

על פי בובר, המפגש בין אדם לאדם מתרחש על פני סקאלה רחבה בעלת שני קטבים של קיום. הקוטב האחד הוא של זיקת אני-אתה , מפגש שבו דבקה נפש אחת בנפש אחרת, ללא התמזגות ומתוך נבדלות מהותה הרוחנית. מפגש זה הוא תולדה של צו אחריות קמאי הטמון ביסוד ה"האתה" שבאדם- היסוד הרוחני/ האלוהי שבקרבו, ושמתוכו נתבע האדם להאיר, לגלות ולהעצים את המהות הרוחנית המייחדת את האחר. אישור המהות הרוחנית במפגש עם אדם אחר מתקבל באמצעות תנועה דיאלוגית עמוקה שבה האדם נתבע להקשיב ל"אותות"- לקריאות הנשלחות אליו מיסוד ה"האתה" באחר ,להנכיח אותם בקרבו, ולענות לקריאה באופן שמאשר את המהות הרוחנית הנישאת בפנימיותה. על פי בובר, אין האדם יכול לקיים את נתיב התפתחותו הרוחני לבדו, נזקק הוא לרעו, לנפש הנפתחת מעומקה אליו. בפתחון הלב מופיע האחר כגל של נוכחות לא ידוע, לא נתפס בהכרה, הנשזר בתוך הנפש המקשיבה, רוטט ומקעקע בה צורות מופשטות וקורא לגלות את סוד ויסוד מהותו דרך הדיאלוג עימו. על פי בובר, האדם הוא רוח, אך הרוח אינה נמצאת בתוכו ואינה נקנית דרך הרבדים העליונים של מציאותו, הרוח נמצאת בביניים. ברווח שבין האני לאתה.

מרטין בובר דעת לב

האדם הלומד להיכנס בסוד השיח, בחלל הרווח שבין האני לאתה, משלים את קומתו המוסרית והרוחנית ולומד את ייעודו ופועלו בעולם .הקוטב השני במפגש בין אדם לאדם הוא של זיקת אני-לז, בו האדם נמצא במצב של נפרדות אל מול זולתו. ובנפרדות זו משתמש האדם ביסוד "הדעת" של ההכרה החושבת, הבוחנת ומכירה את האחר על שלל איכויותיו הגופניות והנפשיות המתמידות.

האחר ביחס זה נחווה כעצם/ לז הנתון להכרה התופסת. וככל שיסוד ההינתנות מתעצם במרחב שבין השניים, כך הוא עלול להיות נגוע ביחס של תועלתנות ושררה. על פי בובר, זיקת אני-אתה קודמת לזיקת אני-לז, ובלשון אחר- קיום השניים ראשוני לקיום האחד/היחיד. אלא שהשניים השזורים זה בזה, בצו של אחריות גורלי, נפרדים בהכרח זה מזה דווקא מתוך המענה לקריאות ה"אתה" הנשלחות לעברי. המענה המתגלם במילה, מבע, מגע, פעולה וכו' מכונן את התודעה העצמית הנפרדת של האני שעונה ומפוגג את כוח הזיקה שבין השניים. וכך באופן אירוני, היסוד המגלם בפועל את יחס האחריות לאתה, הוא גם היסוד הטרגי שמסיימה. בין זיקת אני-אתה לזיקת אני-לז מתקיימים ביטויים שונים של יחס בין השניים. יכול אני לראות את האדם כפרצוף יפה, אך מבע העיניים ישיב לתוכי את זרם נוכחותו, יכול אני לשוחח עם האחר, אך הדיבור עימו אינו אלא מונולוג, יכול אני להתנגד לדברי האחר, אך דווקא בכך לאשר את מהותו הרוחנית. 

 

יסוד ה"אתה" מתגלה ומתכסה בקשר שבין השניים וככל שכוח הזיקה הינו זך ועמוק, הרי שהאחר מונכח בקרבי כ"אתה" - כחותם חד פעמי ויחיד במינו של הנצחי/האלוהי. אך רגעי זיקה טהורים בין האני לאתה, נדירים הם, ורגעי זיקה מובהקים בין אני-לז הולכים ומתגברים בחיינו ומספרים על פי בובר, על הבעיה המרכזית של הזמן המודרני. היש בידינו אפשרות לחזק את כוח הזיקה בנפש, למרות הלז המתגבר? האם ישנה פרקטיקה מסוימת בעבור כך? בובר עצמו התנגד לניסוח של כללים וחוקים תוכניים, בהיות מציאות הזיקה נטועה במוחשיות המתחלפת של הרגע. יחד עם זאת, בובר גם מיקם את זיקת אני-אתה במרחב התודעתי, ובכך נטע רמז וכיוון צורני להתחוללותה.

להיות בדעת-לב: הנתיב התודעתי לזיקת אני-אתה

על פי בובר, במרחב שבין השניים מתקיימות שלוש צורות של יחס ישיר המתייחדות במצבי תפיסה מובחנים : צפייה, הסתכלות,דעת-לב. שלושת מצבים אלו, מדגיש בובר, אינם נתבעים להכרת זה הנתפס בזה התופס אותו, ובמילים אחרות, אינם נדרשים ליחס של הדדיות בין השניים. הצפייה, על פי בובר, היא יחס של התבוננות הסובייקט באחר כעצם, כאובייקט. התבוננות הנושאת סך של רשמים, תכונות, מבעים, ובלשונו של בובר "אין הפנים אלא פרצוף, אין התנועות אלא מחוות מבע בלבד". הצופה מחזיק ביחס של נפרדות, ניכור, דעת.

הוא יודע את האחר בפרטי פרטיו הנתפסים לעין הבוחנת, אך מבע הווייתו חומק ממנו (זיקת אני- לז). ההסתכלות, על פי בובר, מייצגת גם היא יחס של התבוננות הסובייקט באחר כעצם, אך ראיית העצם אינה מעמדה בוחנת ומנתחת, אלא בלשונו של בובר זוהי "ראייה חופשית של העצם", תפיסה המתבססת על זרם הנוכחות הספונטאני של העצם, על הופעתו בפני המסתכל כעצם חי, רוטט, חד פעמי. המסתכל, בשונה מהצופה, אינו מתמקד במבנים המתמידים, בחוקים ובקטגוריות שבהופעת העצם, אלא הוא מאיר בראייתו המיוחדת והספונטאנית את הקווים העדינים והדינאמיים הנוכחים במציאות העצם שברגע הזה.

כל האמנים הגדולים, אומר בובר, היו במדרגת הסתכלות. דעת–לב, על פי בובר, היא תפיסה מסוג אחר לחלוטין מהצפייה וההסתכלות. בשונה מההסתכלות, היא תובעת את "יגיעת המעשה" - רצון וכוונה פעלתנית ובשונה מהצפייה וההסתכלות, היא "מחוללת גורל" - משנה את האדם התופס בפנימיותו ובנתיבי חייו. תפיסת דעת -לב חורגת מתחום ההתבוננות של הסובייקט, היא מתרחשת - "כשנפגש בי אדם בשעת רצון ופתחון לב של חיי האישיים, אדם שמשהו בו, שאין בידי לתפוס תפיסה של עצם, מגיד לי דבר. אין פירושו של דבר כלל: מגיד לי את טיבו של אותו אדם, את המתרחש בנפשו, אלא: "מגיד לי משהו, מלחש לי משהו, משמיע לי דבר.

הנכנס לפני ולפנים של חיי שלי". דעת -לב מתרחשת אם כך מתוך דו שיח המתקיים ביני ובין האחר. דו-שיח המתאפשר מתוך כוונה ופתיחות התופס לנתפס, פתיחות לדיבור המבקש להיאמר לי על ידו . דיבור שאינו מניח את מודעות הדובר וכוונתו הערה, או בלשונו של בובר " האדם עצמו ביחסו אליי אין לו דבר לאמירה- הבעה זו, אין הוא מתייחס אליי ואפשר שגם לא הרגיש בי כל עיקר". זהו דיבור שאין בו בהכרח תוכן וקביעה, ואין בו ללמד דבר על הנתפס בחינת עצם, אלא יש בו בעיקר להאיר את תנועת היסוד במרחב היחס, תנועה דיאלוגית של דיבור המבקש מענה.

הדיבור והמענה, הדו שיח המתרחש בתחומה של פגישה, בתחומה של נפש הנשזרת בצו הגורל בנפש אחרת, נשען בעיקרו על חוש הקשב. והקשב הוא פנימי שהרי אין הדיבור ממוסגר לצליל הקול המדבר, ובכך נבדל דעת-לב בפן נוסף מההסתכלות והצפייה, המושתתות בעיקרן על חוש הראייה החזותי והפנימי.

"דעת -לב", אחדות של ניגודים

צירוף המילים "דעת" ו"לב" מדגיש את יסוד הדיאלקטיקה הטמון במציאות הזיקה שבין האני לאתה, שבין השניים: "דעת" הינו מושג המשמש רבות את בובר בתיאורו את פעולת השכל המרחק של הסובייקט ביחסו אל העולם, במציאות הזיקה אני-לז. ואילו ה"לב" הינו מושג בעל קונוטציה ברורה לחייו הפנימיים של אדם וליחס של קרבה ואינטימיות שלו עם המציאות. שזירת המושגים הללו והפיכתם לצמד מרמזת לנו אודות מצב ההכרה הייחודי של אדם המבקש לעמוד בזיקה עם המציאות הסובבת אותו, הכרה שיש בה נבדלות וגבול בין השניים ובו בעת חיבור, קשירת נפש בנפש. בספרו פני אדם מקדיש בובר פרק שלם העוסק בתנועת ההכרה הכפולה של האדם השזור ביחס של זיקת אני-אתה עם המציאות, תנועה המקפלת כנקודת ראשית את הריחוק-הנבדלות ביחס לאתה, ומתוכה מתחוללת כניסה לזיקה עם אתה כלשהו (מעולם הטבע, האדם ועולם הרוח). עקרון הכרתי זה מכונה על ידי בובר "רחק וזיקה". אם כך, גם לסדר הצירוף "דעת- לב" משמעות ייחודית בהכרת האדם: תחילה מתחוללת הדעת - התנועה המרחקת והמבדילה בין אדם לזולתו, ולאחר מכן מתרחשת הזיקה - פעולתו של הלב בהשתוקקותו אל האתה. הדעת, אומר לנו בובר, אינה מתנה את פעולת הלב, אך קודמת לה ורק עם הופעתה של הראשונה ניתן מקום לשנייה.

בכך למעשה מתאפשר ב"דעת -לב" קיומן של שתי נוכחויות, שני סובייקטים השזורים זה בזה. הצירוף הדיאלקטי ,דעת –לב, מרמז לנו על הרמוניה עדינה , על אחדות הניגודים המתקיימת בתנועה ההכרה הכפולה. אך ככל שאדם ידגיש בקרבו את יסוד הדעת, הרי שירחק מזולתו עד כדי יצירת נפרדות וניכור ויעמוד במציאות חייו כיחיד (יחס אני-לז). ומה יקרה לו לאדם המדגיש בצורה יתירה את פעולת הלב? האם יכול להסתכן במזיגה עם האחר ובאיבוד של הסובייקטיביות שלו? בהיות תנועת הלב עוקבת לדעת ובהיות הדעת מעשה בראשית בהווייתו של אדם, לעולם על הדעת להצטרך לפעולת הלב, שזורים הם יחדיו, כמציאות האני באתה ובניתוקם מופר סדר בראשית. בשזירתם, לעומת זאת, מתגלה מהות האדם.

דעת לב אילניה קור

גרפיטי בדרום תל אביב. צילם: נועם שרון

החוש האחר

לפנומנולוגיה של דעת-לב מתווסף אלמנט נוסף בהגותו המאוחרת יותר של בובר והוא האלמנט של הנכחת ה"אתה" באני השזור בו. וכך כותב בובר: "לדעת אדם בלב משמעו במיוחד לחוש בחטיבתו השלמה של האיש בחינת אישיות שנתייחדה בייחודה של הרוח, משמעו לחוש במרכז הדינאמי, התובע את כל גילוייו, את מעשהו ואת נוהגו של האיש בחותם היחידות שהוא בתפיסה". היכולת לדעת אדם בלב, על פי בובר, הוא תולדה של חישה בלתי אמצעית ויוצאת דופן, שאותה מכנה בובר "הכוח המדמה הריאלי", חוש זה מאפשר לנו להכיר את האחר בחינת חטיבתו השלמה, ללא ההבחנות והחיתוכים של ההתבוננות באובייקט, אלא כהוויה אורגנית והוליסטית. ידיעה זו, מדגיש בובר, בשונה מן הידיעות הכלליות, אינה נושאת אלמנט של הפשטה המצמצם את הקונקרטיות והמוחשיות של ניסיון הפגישה, נהפוך הדבר- האחר מנוכח בי מתוך הרגע המוחשי ובטביעה הקונקרטית והחד פעמית של הרוח/המהות המפעמת בו.

עם זאת, הדימוי המונכח בי דרך "הכוח המדמה" הוא ללא דמות וחיתוך (מופשט), אך הוא ריאלי - במובן שמדמה את הממשי והמהותי באדם. מהו הקשר הפנומנולוגי שבין הקריאה/האותות הנשלחים מ"האתה" השזור באני ובין הדימוי המנכיח את המהות הפנימית? בובר לא נדרש לכך מפורשות בהיקף הגותו, אך על מנת לייצר רצף בהוויית הזיקה, ניתן לטעון שהיות אדם בדעת-לב כמצב תודעה מפעיל בנפש את הכוח המדמה הריאלי ושמתוך הנכחת הקריאה במהות שנושאת ובדרך של דימוי, בוקע המענה המדייק והמאשר אותה. האינטציונאליות (ההתכוונות התודעתית) של דעת-לב מושתת על מבנה של שתי תודעות נבדלות המשיקות זו לזו, השזורות זו בזו מתוך צו אחריות גורלי. ולמה מכוונת התודעה הפוגשת שבדעת-לב? התודעה מכוונת אל מה שמכנה בובר "ספירת הביניים" - חלל אונטולוגי משותף השרוי בין השניים. וכך הוא כותב: "ההשקפה המעמידה את מושג הביניים הזה אינה נקנית לנו אלא אם כן נחדל לשכן, כדרכם של הבריות, את יחסי אדם לאדם בתוך נפשו-יחידתו של האדם, או בתוך כללות עולמית מקיפה וכופה, אלא באמת ובממש – בניהם".

אילניה קור

 המהווה המשותף הזה בין השניים, יש להדגיש, אינו מהווה נפשי/חברתי המתבסס על אירוע תוכני כלשהו, אם כי אלו יכולים להינשא בו. זהו מרחב ישותי, שיש ממש להיכנס לתוכו, לעמוד בפנימיותו ולהיקרא. בלשונו של בובר: "אפשר לתפוס את המצב הדו-שיחי רק תפיסה אונטולוגית, הווייתית, אך אין לתפסו מתוך הוויה האישית, אף לא מתוך הווייתם האישית של השניים, אלא מתוך מה ששרוי בניהם ועובר את שניהם".

בכך מתבדל בובר מתיאוריות של יחסי אובייקט ומגישות אינטרסובייקטיביות, המעמידות אף הן את הקשר שבין שניים כמהותי ויסודי בהתפתחות העצמי, אלא שהקשר נשען על אירוע נפשי כלשהו ולא על מימד מטאפיזי. אז מה עובר בין השניים בספירת הביניים? דו-שיח, הקריאה מהאתה והמענה המאשר, ומה זה השרוי בין השניים? הרוח, ובלשונו של בובר: "אין הרוח באני, אלא בין האני ובין האתה". אם כך, ההתכוונות התודעתית אל ספירת הביניים היא אומנם לתנועת דו-שיח שבין האני לאתה, אך מתוכה נוגעת התודעה ברוח, באלוהי - ב"אתה הנצחי".

יישומים מעשיים

רגעים רבים עוברים בזיכרון התודעה הפוגשת, נעצרת על הרגע הבא: אני יושבת בקליניקה, ממתינה למטופלת חדשה שאמורה להגיע. איני יודעת דבר על סיבת בואה, אלא שנשלחה על ידי מטופלת אחרת. דפיקה בדלת, בפתחה עומדת אישה מאוד מטופחת שנדמה ששרויה היא בסוף שנות החמישים שלה. אני מברכת אותה לשלום ומכניסה אותה לחדר הטיפול. מבט בעיניים מבקש שתספר על סיבת בואה. מילים מתגלגלות ומתגלגלות קשה לעמוד ברצף הדיבור, ההתרגשות, האירועים. מבקשת ממנה להיות ביחד בכמה דקות של שקט, אני עוצמת את עיניי ונכנסת למדיטציה. במדיטציה מבקשת לכוון אל מרחב הביניים שביני ובינה, אל חלל הרווח שבין שתינו. אב הדיבר הקדמוני אני-אתה נלחש מעומקי שוב ושוב, ותנועת התודעה עוברת ממני לעברה ושוב ממני לעברה, עד נחווה החלל הנמתח בין שתינו.

מכוונת את התודעה להיכנס לתוכו. החלל הינו ללא דמות וצורה, יש בו רטט, רטט מחבר. התודעה נפתחת כמקלט, רשמים ללא תוכן וצורה שועטים, מהבהבים, מנגעים, עד חודרים בנבדלותם. נחל פועם בי, סוער בי, שורט, ובתנועה של תשובה, אני שבה אליה, אליה האישה הממתינה בדריכות, שבה לחלל הקליניקה, משהו בי קרוב אליה, ננגע, נקשר. מטולטלת " עוד מהנוכחות הגדולה שרטטה בי ברגע הקודם, אני מתחילה לדבר, יוצאת לממלכת הלז - לדיבור הנושא צורה, תוכן, אבחנה, כיוון לראשית עבודת הטיפול. אנו משוחחות, משהו בדיבורה משתנה, חשוף באופן אחר, עמוק יותר, מרוכך, נותן אמון. האירועים שסיפרה בתחילת המפגש מוארים דרך רגעי הזיקה ומקבלים משמעות והתבוננות חדשה. הדיבור הולך ומתרחק מהווית הזיקה ומתבטא דרך שכבות שונות של ידע -תיאורטית, פרשנית, מנתחת. בתוך הדיבור מתלקח מבט עיניים שמשיב את ניצוצות הזיקה, וכך השיחה שבין השתיים נושאת קרבה והתרחקות, היקשרות ונפרדות, דממה מושגית והבנה.

רגעי הזיקה הביאו דיוק לתוך הנפש הפונה, ומחוללים חוויה של נראות עמוקה ושל שותפות ואחריות (לא הדדית) בדרך הריפוי.

 שדות של פרקטיקה לדעת-לב

הפריזמה התודעתית שאליה כיוון בובר בדעת-לב מאפשרת לנו להעמיק במבנה ההכרה, במאפייניו ובתנאים הצורניים להתרחשות הזיקה, כאשר שדה הפרקטיקה היסודי ממוקם באופן טבעי בתרגול המדיטטיבי. התרגול המדיטטיבי מתחלק לשני שלבים: השלב הראשון מבקש לפתח את כוח הריכוז שבהתבוננות לכדי מדרגת 'הסתכלות' (במובן שבובר מכוון אליו) עד לכדי היכולת להתחבר לזרם הנוכחות של הדברים, לרטט העדין והאנרגטי שבמציאותם. בשלב זה לומד המתבונן להרפות מראייתו (החיצונית והפנימית) הקשיחה והסטאטית ולהיפתח אל התנועה העדינה הרוחשת בקיים ואל האחר כסובייקט/כנוכחות. השלב השני בתרגול המדיטטיבי הוא השלב שבו התודעה לומדת לכוון עצמה בכוח הריכוז הנבנה אל "ספירת הביניים" - אל חלל הרווח שבינה ובין פרט אחר (מעולם הטבע, בני האדם וישויות מעולם הרוח). בשלב זה היא אינה מתרכזת במושא כלשהו (חיצוני/פנימי) כמו בהסתכלות, אלא מתרכזת ברווח הישותי ובכך נפרדת מעמדתה כמתבוננת. השהות בחלל הביניים מפתחת בנפש את "הכוח המדמה הריאלי" של בובר ואת אפשרותה של התודעה להיפתח לחוויה אנרגטית המתחוללת בחלל השניים, הכוללת את ממד ההנכחה והשיח. שדה התרגול הבא נושא באופיו ניחוח מדיטטיבי, אך תחומו הוא המבט בין אדם לאדם. שדה זה ניזון מהמסורת הסופית ונשען על הנחת יסוד שהמהות הפנימית של אדם שוכנת במבט העיניים שלו.

במהלך התרגול לומד המתרגל להפשיט ממבטו את ראייתו הכוחנית בצורת אובייקטים ולהתחבר, כמו ב"הסתכלות", לזרם החיים שבאחר דרך מבט העיניים שפוגש. ובשלבים מתקדמים, להתחבר למהות החיבור/ הקשר הייחודי שבין השניים המתבוננים זה בעיניי זה. בין כל שניים ישנו חיבור אחר ושיח חד פעמי שיש להיפתח אליו, דרך חלל הביניים שנפער מתוך מבט העיניים המתמשך. תרגול זה נעשה כמה פעמים ובמשך כמה דקות ובכל פעם עם אדם אחר, הנחווה למביט באופן שונה/חדש. וברצף הנחווה, ניצב בחד משמעיות הקושי "לראות" מתוך פנימיות המבט. כלומר, סוג זה של תרגול מבקש למוסס אף הוא את עמדת המתבונן ובצעד אחד נוסף להיכנס לממלכת הזיקה אני-אתה. שדה התרגול הבא הוא השיח המילולי. זהו תרגול של דיבור וקשב הנשען על הנחת היסוד הדיאלוגית של בובר- על היות דיבור אמת נושא קריאה מהאחר ותביעה למענה. התרגול מכוון ליצור הבחנה בין דיבור של לז (דיבור ממגננה/חיצוני) לבין דיבור דיאלוגי הבוקע מיסוד ה"אתה", מהמהות הפנימית של האדם. המיומנות היא בזיהוי מבעד למילים המדוברות את הקריאה העמוקה יותר שבקול המדבר ובלהנכיח אותה במענה של ממש. לדוגמא – במסגרת עבודת הטיפול שלי בקליניקה, הגיעה אליי אישה בשנות הארבעים לחייה שגוללה בתמציתיות את סיפור חייה ורפרפה על מחלת הסרטן שפקדה אותה לפני כמה שנים, ושלגביה אף ציינה בבטחה שכבר עשתה עיבודים רבים עם הפסיכולוגית שהייתה לה. כשדיברה על עובדת מחלתה היה משהו שהניע אותי לעומק, ומתוכו כמו יכולתי לשמוע את קריאתה הסמויה לעברי, הקריאה להתחייב לחיים. חוויתי שסיבת בואה, מעומק ישותה, קשורה בעבודת ריפוי שתסייע לה להתמסר לחיים, למרות פחד המוות. ושעבודת ריפוי זו חורגת מהיסטוריית מחלתה ומקיפה את סיפורה הביוגראפי והפנימי במלואו. כשחלקתי איתה את התחושה הזו שלי, זה הפתיע אותה ובו בעת חיבר למשהו ממשי שכלל לא הייתה מודעת לו.

אדם שלומד לשהות בדעת-לב, הוא אדם שעבורו השאלה למשמעות החיים מרפה מאחיזה בנפש עד בטלה מעולמו, ועל אף שהמשמעות אינה בעלת תוכן בשבילו, ודאית היא. המשמעות המתקבלת היא של החיים בעולם הזה, היא אינה רוצה להיוודע, אלא להיעשות. הנפש נדחפת לתנועה אקטיבית של מעשה התיקון, תיקון עולם, שמבעיו אינם מנוסחים מראש, אלא מתכתבים עם הסיטואציה הנחיית ועם ייחודיותו של ה"אתה" הקורא להתגלות בעולם.